שמחתי להשתתף בכנס בנושא ייפוי כוח מתמשך ביום חמישי האחרון. היה נהדר לפגוש פנים מוכרות, וגם להכיר פנים חדשות.
ההרצאות היו מעניינות מאוד. הרצאתה של עו"ד ורד טואף, מנהלת האגף לייעוץ משטי לסניפים ולמרכזי העסקים של בנק מזרחי טפחות, סיפקה נקודת מבט ייחודית ומעשית לקשיים שאנחנו כעורכי דין לעתים מתמודדים איתם בעת עבודה מול הבנק.
נקודה מעניינת נוספת עלתה בהרצאתה של כבוד השופטת פאני גילת כהן, שסיפרה על אחד מפסקי הדין שנתנה כשופטת בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת. באותו מקרה, היה מדובר בעסק משפחתי שנוסד ונוהל ביד רמה ע"י אב המשפחה. כשאב המשפחה הבין שמצבו הקוגניטיבי מדרדר, הוא פנה לייעוץ משפטי אצל מומחה ידוע בדיני חברות, וזה ייעץ לו לערוך ייפוי כוח רגיל לטובת הילדים שהוא מעוניין שינהלו את העסק המשפחתי במקומו. מדובר בתקופה לפני כניסתו לתוקף של תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והכלי של ייפוי כוח מתמשך לא היה קיים. אותו אב משפחה אף כתב אוטוביוגרפיה, והיה ברור שרצונו הוא שהעסק המשפחתי ימשיך להיות מנוהל ע"י בני המשפחה. עם זאת, כאשר האב אכן איבד את כשרותו המשפטית, הדברים לא הסתדרו כפי שקיווה, והדבר הוביל לסכסוך משפטי בין בני המשפחה לגבי אותן מניות. בסופו של עניין, לא היה מנוס מלמנות גורם חיצוני.
בסוף דבריה, השופטת הביעה את אכזבתה מכך שרצונו של אותו אב משפחה לא בא לידי מימוש, למרות שתיקון 18 שנכנס לתוקף במהלך ההליכים נותן מעמד בכורה לאוטונומיה של אדם על עצמו, ולמרות שרצונו של אב המשפחה היה ברור באותן נסיבות.
לאחר שהשופטת סיימה את דבריה, ניתנה אפשרות לשאלות ותשובות. שאלתי אותה בקצרה: "אם הייתה מוקמת נאמנות, האם אז היה ניתן לקיים את רצונו של אב המשפחה?". השופטת ענתה מיד שכן. אם כן, יש מקום להניח, שאם הייתה מוקמת נאמנות, עוגמת הנפש שנגרמה למשפחה הייתה נחסכת.
