בפוסטים הקודמים התייחסתי לבעיות שונות שניתן להתמודד איתן באמצעות נאמנות: סכסוכים בין יורשים, אובדן כשרות משפטית, הגנה על נכסים, ועוד. בפוסט הזה אסביר מהי למעשה נאמנות.
ראשית, בנאמנות ניתן לזהות שלושה גורמים עיקריים:
היוצר –הבעלים המקוריים של רכוש שמחליט להעביר אותם לנאמנות.
נאמן – מי שמקבל לידיו שאת השליטה בנכסים ומתחייב לפעול בהם לפי הוראות היוצר.
הנהנה – מי שהנאמן מחויב לפעול לטובתו וזכאי ליהנות מנכסי הנאמנות. ישנם מקרים בהם אין נהנה, והנאמן מחויב לפעול לטובת מטרה כלשהי, כמו לדוגמה: הנצחת היוצר.
הנאמנות היא מערכת יחסים ואיננה אישיות משפטית. המשמעות היא שאם היוצר מעוניין להקנות נכסים לנאמנות, הוא עושה זאת ע"י הקניית השליטה בנכסים לנאמן עצמו.
איך ניתן יצור נאמנות? חוק הנאמנות הישראלי קובע מספר דרכים ליצירת נאמנות:
בחוק – הכוונה היא לכל מערכת יחסים שבה ניתן לזהות גורם ששולט בנכסים לטובת אחרים, כמו לדוגמה: מנהל עיזבון, אפוטרופוס לרכוש, מיופה כוח לעניינים רכושיים בייפוי כוח מתמשך, מפרק חברה, ועוד.
בחוזה של היוצר עם הנאמן – זהו סוג מיוחד של חוזה. הכוונה היא להסכם בין היוצר לנאמן במסגרתו הנאמן מסכים לשלוט בנכסים לפי הוראות היוצר. חוזה כזה ניתן לכרות גם בע"פ.
על פי כתב הקדש – בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מדובר בהכרח בנאמנות לצרכי צדקה, אלא בפרוצדורה מיוחדת ליצירת נאמנות. כתב הקדש הוא למעשה מסמך עליו חותם היוצר בלבד שבו מביע היוצר את כוונתו ליצור הקדש וקובע את מטרותיו נכסיו ותנאיו. מסמך כזה יכול להיות כל אחד מהבאים:
מסמך עליו חותם היוצר בפני נוטריון.
צוואה בכתב של היוצר.
הוראת מוטבים בקופת גמל, קרן השתלמות, ביטוח חיים, וכיוצ"ב. הכוונה כאן היא לא להסתפק בשם של מוטב בלבד, אלא להוסיף ולקבוע שהמוטב הזה יפעל בנאמנות עבור נהנים או מטרה כלשהי.
מבין האפשרויות שמוצגות מעלה, ניתן לראות שרק חלק מהאפשרויות מעניקות ליוצר חופש פעולה בקביעת תנאי הנאמנות, והן: חוזה של היוצר עם הנאמן, כתב הקדש הנחתם ע"י היוצר בפני נוטריון, וכתב הקדש שבצוואה. לנאמנויות מהסוג הזה מקובל להתייחס כנאמנויות פרטיות.
מתי נבחר בסוג נאמנות כזה או אחר? האם יש דרישות נוספות שיש לעמוד בהן? מה לגבי נאמנות לצרכי צדקה? על כל אלה בפוסטים הבאים.
