נאמנות למטרת לוויה וקבורה

שאלת סידורי הלוויה והקבורה (אם בכלל) היא שאלה אישית ומורכבת, והתשובה לה משתנה מאדם לאדם. כך, כאשר אדם יהודי נפטר, לרוב הוא ייקבר בבית עלמין יהודי בקבורה יהודית בישראל. במקרה כזה, עומדת בפני בני המשפחה הבחירה אם לקבור את המנוח באדמה או במבנה בנוי שהוקם לשם כך. אך זה לא תמיד המקרה, ובנוסף ישנם בתי עלמין אזרחיים בישראל המאפשרים מידה רבה יותר של חופש בסידורי הלוויה והקבורה, וישנה גם האפשרות של שריפת הגופה.

האם ניתן לקבוע הוראות לוויה וקבורה מראש? מתברר שסוגייה זו מעלה לא מעט קשיים, עליהם ניתן לקרוא בהרחבה במאמרה של חברתי עו"ד אסנת אלדר כאן. באופן טבעי, היה ניתן להניח שמקומן של הוראות לוויה וקבורה הוא בצוואה. מעבר לשאלות המהותיות והערכיות שהוראות מסוג זה מעלות, ישנו קושי מעשי משמעותי בכך הנוגע לתזמון. כאשר אדם נפטר, הוא נקבר לרוב בתוך 24 שעות ממועד פטירתו, בעוד שצוואתו בד"כ נפתחת ונקראת רק זמן מה, אפילו שבועות, לאחר מכן - כאשר כבר מאוחר מדי. בנסיבות כאלה, הנאמנות יכולה לשמש כלי יעיל כדי להגדיל את הסיכוי לקיום הוראות המנוח לגבי לוויתו וקבורתו.

לפי ס' 1 לחוק הנאמנות, "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת", כאשר "מטרה" לעניין זה יכולה להיות כל מטרה אותה מעוניין לקדם יוצר הנאמנות, לרבות הסדרת קבורתו.

לפי ס' 2 לחוק הנאמנות, "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש", כאשר "כתב הקדש" הוא מסמך חד-צדדי של היוצר אשר עומד בתנאים המפורטים בס' 17 לחוק הנאמנות, והוא כתב חתום ע"י היוצר בפני נוטריון, צוואה, או הוראת תשלום למוטבים. כפי שניתן לראות, נאמנויות הנוצרות על פי חוזה עם נאמן ובאמצעות כתב הקדש הנחתם ע"י היוצר בפני נוטריון הן נאמנויות המתחילות בחיי היוצר, בעוד נאמנויות הנוצרות באמצעות כתב הקדש בצוואה או בהוראת תשלום הן נאמנויות המתחילות רק עם פטירת היוצר.

כפי שהוזכר לעיל, ישנו קושי מעשי ביישום הוראות קבורה המופיעות בצוואה עקב קוצר זמנים, וכך לעתים הוראות הצוואה נקראות, לא כל שכן – מיושמות,  רק לאחר שהמנוח כבר נקבר. מסיבה זו, ישנה עדיפות לגיבוש מנגנון ליישום הוראות הקבורה של המנוח עוד בחייו. מכאן, אין יתרון ביצירת נאמנות המתחילה בפטירה, אלא יש להעדיף נאמנות הנוצרת בחיים.

בעניין פלוני (בע"מ 7033/15), בית המשפט העליון קבע כי יוצר המעוניין ליצור נאמנות ובה לקבוע הוראות שיחולו בעת פטירתו, נדרש לעשות כן במסגרת הקדש (בחיים או בפטירה), ולא באמצעות חוזה, שכן חוזה כזה בטל לפי ס' 8(א) לחוק הירושה. לפיכך, יוצר המעוניין ליצור נאמנות בחיים למטרת הסדרת קבורתו נדרש ליצור נאמנות באמצעות חתימה על כתב הקדש בפני נוטריון והעברת הכספים המיועדים למטרה זו לנאמן עוד בחייו, באופן בלתי חוזר ומוחלט.

יחד עם זאת, יצירת נאמנות אינה מבטיחה את הוצאתן לפועל של הוראות הקבורה באופן וודאי. סיכון מרכזי נובע מכך שכיום לנאמן אין דרך לדעת שהיוצר נפטר. על מנת שהנאמן יוכל לבצע את תפקידו, הוא תלוי בהודעה יזומה מאת בני משפחתו הקרובים של היוצר שתישלח לו מיד עם פטירת היוצר. ללא הודעה כזאת, ספק רב אם יצליח הנאמן לממש את מטרת הנאמנות. עם זאת, ניתן להתמודד עם הקושי באמצעות יצירת תמריצים לבני המשפחה להודיע על הפטירה לנאמן. עוד יש לציין כי קיומה של הנאמנות אינו חוסם לחלוטין את דרכם של בני משפחה לפנות לערכאות משפטיות ולהתנגד להוראות הנפטר.

מסיבות אלו, מומלץ לגבות את יצירת הנאמנות באמצעים נוספים שיעלו את הסבירות שהוראות הקבורה אכן יתממשו, כמו עיגון הוראות הקבורה גם בייפוי כוח מתמשך וצוואה של היוצר, רכישת חלקת קבר מראש, או התקשרות בחוזה לשריפת הגופה.