נאמנות בצוואה לטובת ילדים עם צרכים מיוחדים - הצד בנאמנות שלא ידעתם עליו

הקדמה

במסגרת עיסוקי, אני נתקלת לעתים קרובות במשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים שאינם מסוגלים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי. במקרים אלה, ברגע שהילד מגיע לבגרות, ההורים ממשיכים בתפקידם ומתמנים לאפוטרופוסים עבור הילד גם בבגרותו ע"י בית המשפט.

כל עוד ההורים חיים ומתפקדים, הם ממשיכים להחזיק ולנהל את הנכסים שבבעלותם לפי רצונם ולצבור נכסים חדשים. כך, הם יכולים להחליט אילו מהמשאבים העומדים לרשותם להפנות לטובת הילד המיוחד ובאיזה אופן - כאמור מדובר בנכסים שלהם עצמם. הקושי מתעורר בפטירה, שכן באותו יום הבעלות בנכסים המשפחתיים שהצטברו, כולם או חלקם, אמורה לעבור לילד עם הצרכים המיוחדים. המשמעות היא שהנכסים הללו ינוהלו בפועל החל מאותו מועד ע"י אפוטרופוס לרכוש שימונה לאותו ילד, וזאת בכפוף להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, בין היתר, כי על האפוטרופוס לרכוש לרשום הערות בדבר האפוטרופסות בכל המרשמים הרלוונטיים (כמו מרשם המקרקעין), להגיש דו"חות תקופתיים לאפוטרופוס הכללי, ולהשקיע את כספי האדם שלו מונה בהתאם לתקנות המחייבות השקעה סולידית בלבד, ועוד.

הורים המעוניינים להימנע מכך כמובן יכולים להימנע מלצוות נכסים לאותו ילד מלכתחילה, אך ההורים בדרך כלל דווקא כן מעוניינים לאפשר לאותו ילד ליהנות מהנכסים, ולעתים הדבר אף חשוב במיוחד, שכן הטיפול בילד עם צרכים מיוחדים הוא לעתים יקר, והימנעות מציווי נכסים לילד יכולה לפגוע קשות בעתידו.

אפשרות נוספת היא להקים נאמנות עבור אותו ילד. כך, הילד לא יירש את הנכסים ואלו לא ינוהלו ע"י האפוטרופוס שימונה לו, אלא ימונה נאמן שיירש את הנכסים במקום הילד, והנאמן יהיה מחויב להחזיק ולפעול בהם לטובת הילד כנהנה. מנגנון כזה מספק יתרון משמעותי להורים, שכן הוא מאפשר להם לקבוע מראש כיצד הכספים ינוהלו לאורך זמן. במובן זה, אפשר לראות בנאמן כ-"מבוגר אחראי" שיחליף את ההורים במקרה הצורך.

לכאורה, מדובר בפתרון האידיאלי, אך למרבה הצער, זה לא המצב. כפי שעולה משלושת פסקי הדין הבאים, בנסיבות שבהן מוקמת נאמנות בצוואה לטובת אדם שמונה לו אפוטרופוס, ישנה אפשרות שהאפוטרופוס הכללי יבקש להכפיף את הנאמן להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולהתייחס אליו למעשה כאילו היה אפוטרופוס לרכוש.

בפסיקה

פסק דין מס' 1: בש"א (משפחה תל אביב-יפו) 12695/06 עזבון המנוח ג. ב. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (נבו 16.04.2008) ("הלכת ג.ב."):

למנוח היו שנים בנים שלהם שימש כאפוטרופוס קבוע לגוף ולרכוש עד לפטירתו. עם פטירתו, מונה לבנים אפוטרופוס זמני לגוף ולרכוש. המנוח הותיר צוואה הקובעת כדלקמן:

• כל הנכסים יועברו להקדש שמטרתו דאגה לכל צרכי הבנים;

• לאחר פטירת הבנים, הנכסים יחולקו לזוכים שונים, הכוללים גם את האפוטרופוס הזמני שמונה לבנים;

• הנאמנים בהקדש הם האפוטרופוס הזמני ועו"ד נוסף.

לאחר פטירת המנוח, האפוטרופוס הזמני ועוה"ד הנוסף מונו למנהלי עיזבונו. ניתן צו קיום לגבי הצוואה, ובעקבותיו נדרשו הנאמנים לדווח לאפוטרופוס הכללי. הנאמנים התנגדו. האפוטרופוס הכללי טען כי מאחר שמונה אפוטרופוס לבניו של המנוח והם הזוכים על פי צוואתו, יש לנהל בעבורם את נכסי העיזבון על פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בנוסף, האפוטרופוס הזמני הוא גם נאמן וגם זוכה לאחר הבנים, ומכאן שהוא לכאורה עומד בניגוד עניינים. בית המשפט הכפיף גם את עוה"ד הנוסף להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות על בסיס הנימוקים הבאים:

• הוראות חוק הכשרות המשפטית האפוטרופסות גוברות על חוק הנאמנות בהתאם לסעיף 42 לחוק הנאמנות.

• רצונו של המנוח היה במנגנון פיקוח.

• העובדה שהנהנים הם בני אדם שמונה להם אפוטרופוס משנה את צביון הנאמנות וחובת האמון החלה הנאמן מחייבת חובת דיווח לאפוטרופוס הכללי.

• שיתוף פעולה בין שני הנאמנים מחייב כי גם הנאמן שלא מונה כאפוטרופוס ידווח לאפוטרופוס הכללי.

פסק דין מס' 2: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 102950/08 עזבון המנוחה ג.ק. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (נבו 04.05.2009):

המנוחה הותירה צוואה אשר בה הורתה למנהלי עיזבונה להחזיק סכום כסף מסוים מתוך העיזבון לטובת רווחתו וסיפוק צרכיו של בנה למשך חייו, ולשם כך עליהם להשתמש בכספי העיזבון לפי שיקול דעתם הבלעדי. בנה של המנוחה אינו כשיר ומונה לו אפוטרופוס, והוא התגורר באותה העת בדיור מוגן בארה"ב. בבקשה לקיום הצוואה נטען כי הדרך למימוש כוונת המנוחה היא לראות בהוראה זו הקדש, אך האפוטרופוס הכללי התנגד וביקש למנות אפוטרופוס לרכוש.

נקבע כי מינוי מנהל עיזבון אינו מתאים בנסיבות ("אין לאפשר ניהול עיזבון עד אין סוף"), וגם לא אפוטרופוס לרכוש. לפיכך נקבע, כי "המנוחה, חרף השימוש בלשון של "ניהול עזבון" הקימה בצוואתה מנגנון של נאמנות פרטית לטובת בנה החסוי וזאת עד מלאת לו מאה ועשרים." למרות זאת, יישם את הלכת ג.ב. וקבע: "כיוון שהמדובר בחסוי, המבקשים יתייחסו אל תפקידם [כנאמנים – מ.ל.] גם כאפוטרופוסים לרכוש, ותנאי להיותם נאמנים הוא מתן כתב ערבות אישי, הגשת פרטה ודוחות כספיים לאפוטרופוס הכללי."

פסק דין מס' 3: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 13019-03-12 ה.צ נ' היועמ"ש – האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב (נבו 05.08.2012):

המנוחה הותירה צוואה, לפיה יצרה הקדש לטובת בנה שמונה לו אפוטרופוס ומינתה שלושה נאמנים. הצוואה הוגשה לקיום ע"י אחד הנאמנים על פי הצוואה, המשמש גם אפוטרופוס של הבן. במסגרת הליכי קיום הצוואה, ב"כ היועמ"ש הגיבה כי יש לנהל את הזכויות שהבן מקבל מעיזבון אימו לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וזאת בהתאם להלכת ג. ב.

בית המשפט העלה ספקות לגבי פסק הדין בעניין ג.ב., אך יחד עם זאת הסתמך על פסק הדין בעניין ג.ק. וקובע שכאשר מדובר בנאמנות שבה הנהנה הוא אדם שמונה לו אפוטרופוס, מדובר בסוג חדש של נאמנות שבה הפיקוח נעשה ע"י האפוטרופוס של הנהנה והאפוטרופוס הכללי יחדיו.

סיכום וביקורת

בשלושת פסקי הדין הללו, הוקמה נאמנות במסגרת הצוואה לטובת נהנים שמונה להם אפוטרופוס. בכולם, בית המשפט מצא לנכון לקבל את עמדת האפוטרופוס הכללי, ולמעשה לראות בנאמן כאילו היה אפוטרופוס לרכוש ולחייב אותו לפעול בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שמשמעותן הטלת חובות דיווח ומגבלות שונות.

לדעתי, גישה זו מעלה מספר קשיים:

1. לפי גישה זו, יש טשטוש עד כדי מחיקה של הגבול בין נכסי הנאמן לבין נכסי הנהנה, שמטבע הדברים מנוהלים ע"י האפוטרופוס שמונה לו בהתאם להוראות חוק הכשרות והאפוטרופסות, וזאת בניגוד סעיפים 3 ו-5 לחוק הנאמנות מדגישים את היות נכסי הנאמנות נפרדים מנכסים אחרים. טשטוש זה בא גם לידי ביטוי בטענה לפיה כאשר יש חפיפה בין הנאמן לאפוטרופוס, לא יהיה ניתן להבחין בין פעולות המבוצעות בכובע אחד לעומת הכובד האחר. איני נוטה להסכים עם קביעה זו, שהרי מדובר בנכסים שונים, המוחזקים בנפרד (חשבון על שם הנאמן לעומת חשבון על שם הנהנה), ולכל הפחות, נין היה יכול לקבוע כללים מנחים על מנת לוודא שיש הפרדה ברורה בין נכסי הנאמנות לבין נכסי הנהנה, ולא בהכרח להכפיף גם את נכסי הנאמנות לפיקוח האפוטרופוס הכללי.

2. קושי משמעותי נוסף נוגע לקביעת בית המשפט כי כוונת המצווה הייתה כי יוטל פיקוח על הנאמן. לדעתי, קביעה זו היא מרחיקת לכת. אם המוריש היה מעוניין שהנכסים ינוהלו תחת פיקוח האפוטרופוס הכללי, ספק שהיה טורח וקובע מנגנון של נאמנות בצוואתו, בעיקר כאשר משמעות הכפפת הנאמן לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות היא הכפפת הנאמן להסדרים השונים שקבועים בחוק ובתקנות, שלא בהכרח מתיישבים עם הוראות הצוואה. לדוגמה: מצווה שמעניק סמכות רחבה לנאמן, גם לגבי השקעות, יימצא שהנאמן מורשה להשקיע באופן סולידי בלבד.

3. גם אם נקבל את קביעת בית המשפט שצביון הנאמנות משתנה ואין פיקוח אפקטיבי על הנאמן בנסיבות כאלה, ניתן למצוא לכך פיתרון במסגרת דיני הנאמנת, ולאו דווקא למהר ולהכפיף את הנאמן לאפוטרופוס הכללי. כך, ניתן למנות פרוטקטור אובייקטיבי, שתפקידו הוא-הוא לפקח על הנאמן ולשמור על האינטרסים של הנהנים. אם הנחת המוצא היא שהנהנה, שהוא לא המדינה, יכול לפקח באופן אפקטיבי, מדוע שלא יעשה זאת הפרוטקטור?

4. חוק הנאמנות הוא אכן חוק משלים כפי שנקבע בסעיף 42 לחוק וכפי שקבע בית המשפט. יחד עם זאת, אני סבורה שהכוונה בכך היא לתחולת חוק הנאמנות על מערכות יחסים נאמנויותיות אחרות הנוצרות בחקיקה אחרת, או במילים אחרות: נאמנויות על פי חוק בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק הנאמנות, ולא למצבים שבהם מוקמת נאמנות פרטית. לדוגמה: מערכת היחסים בין מנהל עיזבון ליורשים. למנהל עיזבון יש זיקה לנכסי העיזבון והוא נדרש לנהל אותם לטובת היורשים בהתאם לאמור בחוק הירושה ובתקנות. הגיוני בנסיבות כאלה, חוק הנאמנות ייסוג מפני חוק הירושה. במובן זה, גם אפוטרופוס לרכוש הוא סוג של נאמן, שכן יש לו זיקה לנכסי האדם לו מונה והוא נדרש לנהל אותם לטובתו בהתאם לאמור בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות והתקנות. בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 42, הפנייה לחוק הנאמנות צריכה להיות כחוק משלים בלבד, כפי שהיה בע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז סב (2) 661 (2007), שם ביהמ"ש פנה לחוק הנאמנות על מנת להרחיב את חובתו של האפוטרופוס להימנע מניגוד עניינים.

5. לאלו כדאי להוסיף ולציין נקודה נוספת: כאשר מדובר בנאמנות לטובת ילד עם צרכים מיוחדים, לרוב נבחר נאמן שהוא איש אמון של המשפחה, אדם קרוב שניתן לסמוך עליו. ברור להורים כי מדובר בתפקיד מאתגר שהאחריות הכרוכה בו כבדה. הכפפת הנאמן במקרה כה רק תכביד את העול הכבד ממילא, ואולי אף תרתיע את הנאמן מלקבל על עצמו את התפקיד.

לדעתי, הכפפת הנאמן להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בכל מקרה שבו יש נהנה שהוא אדם שמונה לו אפוטרופוס באופן אוטומטי מהווה התערבות יתר של המדינה ברצון המצווה. התערבות זו עשויה ליצור "אפקט מצנן", ומשפחות המעוניינות ליצור הסדר רכושי כזה עשויות למצוא עצמן מול שוקת שבורה. לכל הפחות, אני סבורה שיש מקום להתערבות כזאת רק במקרים חריגים, כמו כאשר הוכח כי הנאמן מעל בתפקידו, ולשם כך יש לקבוע קריטריונים ברורים בנושא.